גמרא
פירוש
כִּי פְּלִיגִי אכְּגוֹן שֶׁהָיָה בּוֹ כְּשִׁיעוּר וְצָמַק וְחָזַר וְתָפַח דְּמָר סָבַר יֵשׁ דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא וּמַר סָבַר באֵין דִּיחוּי בְּאִיסּוּרָא.
וּמִי אִיכָּא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
כי פליגי [כאשר, באיזה מקרה, נחלקו] חכמים אלה — כגון שהיה בו בתחילה כשיעור טומאה, ולאחר מכן צמק (התכווץ) ואין בו עוד כשיעור טומאה, ולאחר מכן חזר ותפח לכלל שיעור טומאה. ובכך נחלקו חכמים אלו: דמר סבר [שחכם זה, שמואל ור׳ שמעון ברבי וריש לקיש, סבור] כי כלל הוא שיש דיחוי באיסורא [באיסור], וכמו כן יש דיחוי בטומאה. שכיון שבשלב מסויים (כשצמק שיעורו) נדחה הדבר מכלל דין טומאה — הריהו נדחה לגמרי, אף אם יתפח וישוב לכלל שיעור טומאה. ואילו מר סבר [חכם זה, רב ור׳ חייא ור׳ יוחנן, סבור] כי אין דיחוי באיסורא [באיסור], וכמו כן אין דיחוי בטומאה, ואף אם בשלב מסויים נדחה הדבר מדין טומאה (כשצמק משיעורו), אם תפח וחזר לשיעורו — חזר לדין הטומאה. ומקשים על הסברו זה של רבה: ומי איכא למאן דאמר [והאם יש מי שאומר] שיש דיחוי באיסורין? והתנן [והרי שנינו במשנה]: דבר שיש בו שיעור כביצה שהוא מן האוכלין (דברי מאכל) הטמאים, שהניחה בחמה וכתוצאה מכך נתמעטו משיעור ביצה. וכן כזית מן בשר המת, וכן כזית מן הנבלה, וכעדשה מן השרץ המטמאים, וכזית פיגול, וכזית נותר, וכזית חלב שהניחם בחמה, וכתוצאה מכך פחתו משיעור כזית — הרי אלה טהורין מלטמא אחרים, ואין חייבין עליהן משום פיגול ונותר וחלב. ואם נטל את כל אלה, לאחר שצמקו בחמה, וחזר והניחן בגשמים וכתוצאה מכך תפחו שוב לכשיעור הראוי לענין טומאה — הרי אלו שוב טמאין, כדרך שהיו לפני שצמקו, בין לטומאת מת ונבילה ובין לטומאת אוכלים, וחייבין עליהם משום פיגול ונותר וחלב. הרי איפוא שאין דיחוי, והרי זו איפוא תיובתא [קושיה חמורה], לדרך הסברו של רבה, למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שיש דיחוי באיסורין! ומסכמים: אכן, הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] ונדחו דבריו. א ושבים לבירור המחלוקת אם משערים כמות שהן או כמות שהיו. ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו כי תורמין (מפרישים תרומות ומעשרות) מן התאנים הטריות על הגרוגרות (התאנים שיובשו וצמקו מנפחן המקורי). ודרך הפרשה זו אינה נעשית אלא במנין כגון שמפריש עשר תאנים לחות על תשעים גרוגרות. ואין מפרישים בדרך מדידה, שיטול מהתאנים עשירית מידתן של הגרוגרות (שכן בדרך זו הריהו מפריש פחות מכמות התאנים שהיו מופרשות בדרך המנין, שהרי נפחן של התאנים הלחות גדול מנפחן של הגרוגרות). ומעתה יש לברר: אי אמרת בשלמא [נניח, מובן הדבר, אם אומר אתה] כי לכמות שהן (שהיו בעבר) משערינן [משערים אנו], אם כן אף הגרוגרות התחייבו במידת תרומות ומעשרות כזמן שהיו הן עצמן לחות ונפחן גדול יותר — שפיר [יפה, ברור] הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לכמות שהן עתה אנו משערים, והרי עתה הרי הגרוגרות נפחן קטן משל התאנים הלחות, ואנו מפרישים תרומות ומעשרות יותר מאשר עשירית נפחן זה, הוה ליה [הריהו נהיה] בכך בכלל המרבה במעשרות, ותנן [ושנינו בברייתא] כי זה המרבה (המפריש יותר מן הראוי) במעשרות — פירותיו אמנם מתוקנים ומותרים באכילה, אבל מעשרותיו מקולקלין, שכן בתוך המעשר הניתן יש גם חלק (זה שניתן מעבר לנדרש) שאינו מעשר, והריהו איפוא בכלל איסור טבל (פרי שלא הופרשו ממנו מעשרותיו)! ודוחים את הראיה: אלא מאי [מה] אתה מבקש להוכיח מכאן, כי לכמות שהן היו בעבר אנו משערים, אם כן אימא סיפא [אמור את סוף] דברי אותה ברייתא: אין מפרישים מן הגרוגרות על התאנים אלא במדה (של נפח), שיטול מן הגרוגרות עשירית נפחן של התאנים, ולא במנין (שיפריש מספר גרוגרות שהוא עשירית מספרן של התאנים), שהרי בכך ממעט הוא את נתינתו. ונדון בדבר: אי אמרת בשלמא [נניח, זה מובן, אם אומר אתה] כי כמות שהן עתה משערים אנו — שפיר [יפה, ברור] הוא דין זה ששנינו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי לכמות שהן מתחילתן אנו משערים, כשהיו גרוגרות אלה תאנים לחות, אם כן די היה במספר קטן יותר של תאנים לשמש כמעשר, ועתה בהיותן גרוגרות מפריש הוא מספר רב יותר, והרי בכך נמצא שמרבה במעשרות הוא! הרי שאין להביא ראיה מברייתא זו, לא לדעה שמשערים כמו שהן עכשיו ולא לדעה שמשערים כמות שהיו. אלא מאחר שסותרים תחילתה וסופה זו את זו, יש לומר כי הכא [כאן] בברייתא זו אין מדובר בכלל המעשרות, שיש להם שיעור מוגדר להפרשתם, אלא בתרומה גדולה (שאין שיעור מוגדר להפרשתה) בלבד עסקינן [עוסקים אנו]. ומעתה יובנו דברי הברייתא: ברישא [ראשה, בתחילתה] מדובר שרוצה הוא לתרום בעין יפה. שמדין תורה די בחיטה אחת הניתנת כתרומה גדולה על כל התבואה, ותיקנו חכמים שתינתן התרומה אם כאחד מששים (״עין רעה״), אם כאחד מחמשים (״עין בינונית״), ואם כאחד מארבעים (״עין יפה״), ועל כן הריהו תורם באופן שמוסיף על המדה. וכן בסיפא [סופה] בתורם בעין יפה היא עוסקת, שמוסיף על המדה. ומקשים על הסבר זה של הברייתא: אי הכי [אם כך], שמדובר בה בתרומה גדולה, אימא סיפא [אמור את סופה], אמר ר׳ אלעזר בר׳ יוסי: אבא ר׳ יוסי היה נוטל (מפריש) עשר גרוגרות יבשות שנמצאות במקצוע (הכלי בו ניתנות הגרוגרות. וראה ״החיים״), על תשעים תאנים לחות שנמצאות בכלכלה (סל). ואי [ואם] מדובר בברייתא זו בתרומה גדולה, עשר מאי עבידתיה [מה מעשהו, עניינן]? שהרי אין מפרישים עשירית לתרומה גדולה. אלא יש לומר כי הכא [כאן] בברייתא זו, בתרומת מעשר שנותן הלוי לכהן מהמעשר ראשון שניתן לו עסקינן [עוסקים אנו], שאכן שיעורה הוא אחד מעשרה, וכשיטת אבא אלעזר בן גומל הוא. דתניא [שכן שנויה ברייתא], אבא אלעזר בן גומל אומר: נאמר בדין תרומת המעשר ״ואל הלויים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר אשר נתתי לכם בנחלתכם והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר. ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב״ (במדבר יח, כו— כז) — בשתי תרומות הניתנות לכהנים הכתוב מדבר, אחת היא תרומה גדולה הניתנת מישראל לכהן, השווה כתוב זה את תרומת המעשר אליה (״ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגורן״), ואחת היא תרומת מעשר הניתנת מהלוי לכהן, האמורה בכתוב במפורש. ללמדנו כי כשם שתרומה גדולה שאין לה שיעור מסוים מן התורה ניטלת באומד (בהערכה בלא מדידת שיעור מדוייק) ובמחשבה, ודי שקובע בדעתו שיהא חלק זה לתרומה, כך תרומת מעשר אינה צריכה להימדד במדוייק, והריהי ניטלת באומדמהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush